מיכל אמברם שחר הינה שופטת בבית הדין הצבאי המיוחד – שמטרתו לקדם שפיטה צבאית שמטרתה לא להעניש את החיילים אלא לסייע להם  לחזור אל המסגרת הצהלית מוקדם ככל האפשר תוך הבנה של הדברים שעשו ורצון לתקן.

 

בפיסקאות הבאות נגיש לכם פסק דין של השופטת הצבאית מיכל אמברם שחר בנוגע לפסילת רישיון צבאי לחייל

 

בלמ"ס בש"מ/4/18

 

בפני:

סא"ל מיכל אמברם-שחר – שופטת

בעניין:

התובע הצבאי – המבקש 

(ע"י ב"כ, רס"ן ניר שני)

נ ג ד

ק/XXX סא"ל א' פ' – הנאשם 

(ע"י ב"כ, רס"ן עומר קנובלר)

בקשה לפסילת רישיונות נהיגה צבאי ואזרחי עד תום ההליכים המשפטיים. הבקשה התקבלה.

ה ח ל ט ה

 

לפניי בקשת התביעה הצבאית לפסילת רישיונותיו הצבאיים והאזרחיים של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים.

ביום 1 באוגוסט 2018 הוגש כנגד המשיב, סא"ל א' פ', כתב אישום בגין עברה שמהותה נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3), סעיף 64ב(א)(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. מכתב האישום עולה, כי ביום 4 ביולי 2018 בשעת ערב נהג המשיב ברכב צבאי מסוג פיז'ו בעת שהיה שיכור. נטען, כי המשיב יצא מקאנטרי בת-ים לאחר ששתה משקה אלכוהולי מסוג בירה בכמות של ליטר אחד לפחות, הוא נהג ברכבו הצבאי כשפניו מועדות לביתו בעיר ראשון לציון, כאשר ברכב שלוש ילדות שנסעו עמו. ברחוב מנחם בגין בעיר בת-ים, עוכב, לאחר שנמדד במכשיר ממל"ז נוסע במהירות של 71 קמ"ש, בדרך עירונית שבה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. המשיב התבקש לבצע בדיקת שכרות, לאחר שקמה אינדיקציה לשכרותו. בגופו נמדד ריכוז אלכוהול בשיעור של 604 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. בגין המעשים האמורים יוחסה למשיב, נוכח דרגתו עברה נגזרת של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק העונשין. 

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה התביעה הצבאית לפסילת רישיונות הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה. תחילה, נתנה ההגנה הסכמתה להארכת תקופת פסילת רישיונות הנהיגה של המשיב בחודש ימים לצורך השלמת היערכותה לטיפול בתיק. בדיון שנערך לפניי ביום 6.9.2018 התנגדה ההגנה להמשך פסילת רישיונותיו כאמור, כאשר בפיה הן טיעונים הנוגעים להיבטים מסוימים של התשתית הראייתית; הן טיעונים ביחס לעילת המסוכנות ולעילה המשמעתית שבעטיין התבקשה פסילת רישיונות הנהיגה. 

 

השתלשלות האירועים

עיון בתיק החקירה מעלה את הדברים הבאים:

כעולה מדו"ח הפעולה, במועד הנטען בכתב האישום סמוך לשעה 20:30, שוטר משטרת ישראל כיוון את מכשיר הממל"ז לעבר כלי הרכב הצבאי שבו נהג המשיב, בעת שנסע בנתיב השמאלי בדרך עירונית, והתוצאה היתה 76 קמ"ש (לפני הפחתה). בעקבות האמור, סימן למשיב לעצור. כאשר ניגש למשיב על-מנת להראות לו את התוצאה חש בריח חזק של אלכוהול מפיו של המשיב. המשיב הודה בפני השוטר כי שתה בירה טרם החל בנסיעה.

בדיקת נשיפון אלקטרוני בשטח בהסכמת המשיב הצביעה על 530 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. בדיקה חוזרת בנשיפון האלקטרוני שנערכה לבקשת המשיב הצביעה על ערך של 630 מיקרוגרם.

המשיב לא הכניס דבר לפיו, לא שתה, אכל או עישן.

בשעה 21:03 בוצעה למשיב במסדרון תחנת המשטרה הסמוכה במרחב איילון בדיקת מאפיינים שאותה עבר המשיב בהצלחה.

בשעה 21:16 נבדק המשיב באמצעות מכשיר ינשוף התוצאה הצביעה על ערך של 604 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. 

בשעה 23:17 נחקר המשיב במצ"ח. באמרתו מסר כי שתה שתי פחיות של בירה מסוג "גולדסטאר" כל אחת בכמות של חצי ליטר. את הפחית האחרונה שתה במלואה דקות ספורות לפני שהחל בנסיעה ואת הפחית שלפניה שתה במלואה כשעתיים קודם לכן. המשיב ציין כי נסע לכיוון ביתו בראשון לציון הממוקם בקרבת מקום ("שלוש דקות נסיעה"), כאשר ברכבו הצבאי שתי בנותיו וחברתן ומסר כי עשה "טעות". עוד מסר המשיב כי בדיקת הינשוף בוצעה "כחצי שעה" לאחר ששתה את פחית הבירה השנייה.

למחרת ביום 5.7.2018 הוחלט על פסילה מנהלית של רישיונות הנהיגה הצבאי והאזרחי של המשיב למשך שלושים ימים.

 

עמדות הצדדים

המבקשת טענה כי לנוכח ממצאי ריכוז האלכוהול בגופו של המשיב קמה חזקה כי המשך נהיגתו של המשיב תסכן את שלום הציבור. חזקה זו מבוססת הן על ממצאי בדיקת הינשוף המצביעים על "מידת סטייה גבוהה" מהסף המירבי המותר הן על עברו התעבורתי של המשיב. עוד נטען, כי משנה חומרה יש לראות במעשים לנוכח דרגתו הבכירה של המשיב שביצע את המיוחס לו תוך שימוש ברכב צבאי, ובהינתן תפקידו הפיקודי חינוכי כקצין הלוגיסטיקה האוגדתי. לדברים נלווית גם פגיעה בתדמיתו של הצבא. משכך עתרה התביעה הצבאית, כאמור, לפסילה עד לתום ההליכים.

בא-כוח המשיב התנגד לבקשה. במישור הראייתי טען הסנגור, כי "לטובת דיון זה… נקבל את קיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לטענה כי… נהג בשכרות". עם זאת נטען, כי בהעדר כל ראיה המלמדת על נסיעה במהירות העולה על המותר; ולנוכח קיומו של יסוד משמעותי להניח כי ריכוז האלכוהול שנמדד בגופו של המשיב היה במגמת עלייה מהרגע ששתה עד הרגע שנבדק, בשל קיומו של "תהליך ספיגה" שפורט עליו בפסיקת בתי המשפט, ניתן להניח כי בעת שנהג היה ריכוז האלכוהול נמוך יותר מהמיוחס לו. שני היבטים אלה, משליכים להשקפת ההגנה על התמונה הכוללת בעניינו של המשיב שעבר את בדיקת המאפיינים בהצלחה. נטען כי לא היתה פגיעה בכישוריו המוטוריים ואף מהנסיבות שבהן נתפס, שעת ערב, כאשר הוא מסיע ברכבו את בנותיו, ניתן להסיק שהמשיב סבר שהוא כשיר לנהיגה. נטען כי על-פי מבחני הדין נסיבות הנהיגה אינן מלמדות על מסוכנותו של המשיב לציבור. עברו התעבורתי אינו מכביד, שכן הוא מחזיק ברישיון נהיגה 20 שנים ורק חמש עברות שאינן מתקרבות בחומרתן לעברה זו נעברו לאחר שנת 2004. נטען להעדרם של גורמים אחרים הטבועים במשיב ואשר מצביעים על מסוכנות נהיגתו. נהפוך הוא, טען הסנגור כי דרגתו ותפקידו הצבאיים, לא זו בלבד שלא צריכים לעמוד למשיב לרועץ, אלא יש בהם להצביע על כישוריו, שיקול דעתו ועל יכולתו של בית הדין לתת בו אמון כי לא יסכן את הציבור וימעד שוב בעת התנהלות ההליכים המשפטיים בעניינו. אשר להיבט המשמעתי, נטען כי לנוכח היעדר זיקה בין מעשה הנהיגה בשכרות המיוחס למשיב לבין שירותו הצבאי, אין כל מקום להורות על פסילת רישיונותיו לאורה של עילה זו. נטען כי המעשה נעשה בעת ששהה בחופשה, מאפייניו "אזרחיים" ולו היה בוחר לנהוג בכלי הרכב של רעייתו ולא בכלי הרכב שהוצמד לו בשירותו הצבאי, לא היה נדרש לתת את הדין בפני בית-דין צבאי זה. לנוכח קיומה של זיקה קלושה, להבדיל ממצבים שבהם נעברה העבירה בעת נסיעה הקשורה עם השירות הצבאי, יש להימנע מפסילת רישיונותיו על רקע היבט זה הנוגע לתפקידו ולדרגתו הצבאיים. 

 

דיון והכרעה

בעת בחינת בקשה לפסילת רישיון של נהג לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה שאלת המפתח הטעונה הכרעה היא האם המשך נהיגתו טומנת בחובה את סיכון הציבור באופן המצדיק את פסילת הרישיון. בפסיקת בית המשפט העליון פורטו אבני הדרך המנחות את בחינה זו, אגב בקשה לפסילת רישיונות נהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, אולם כוחן של אמות מדה אלה יפה אף לבחינה שלפניי, וכך בואר – 

"בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על כמה שאלות משנה: אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג, אם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן, אם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית, אם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן, אם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג – כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית העושים אותו מסוכן. מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל הישר מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק את מסקנתו". (ראה בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 577, 579 (2000). הדגשות הוספו).

 

בפסיקת בית הדין הצבאי לערעורים בואר כי מדובר בבחינה פרטנית של מידת המסוכנות הנשקפת על-פי נסיבותיו של כל מקרה. נקבע כי יש להצביע על טעמים המצדיקים ביסוסו של צורך בצעד מניעתי שירחיק את הנהג מן הכביש לאלתר עוד בטרם מוכחת אשמתו, לצורך הגנה על שלום הציבור (עלב"ש/121/12 סרן פונדק נ' התובע הצבאי הראשי (2012). להלן: עניין פונדק)).

עיון בחומר הראיות מעלה, כי הונחה תשתית עובדתית מספקת לשלב הדיוני שבו אנו מצויים, המצביעה על מסוכנות הנשקפת מן המשיב, באופן המקים את החזקה כי המשך נהיגתו עשוי לסכן הציבור. אבאר קביעתי להלן.

בין הצדדים לא קמה מחלוקת כי ערך ריכוז האלכוהול שנמדד בגופו של המשיב הצביע על כך שהיה שיכור בעת נהיגתו. בגופו של המשיב נמצא, כזכור, בבדיקת מכשיר הינשוף, שנערכה כשלושת-רבעי שעה לאחר שנעצר בצד הדרך על-ידי שוטר משטרת ישראל, ריכוז אלכוהול בשיעור של 604 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. מדובר בשיעור הגבוה פי 2.5 מסף ריכוז האלכוהול המותר על-פי דין (240 מיקרוגרם לליטר). כבר נקבע כי – 

"ככל שמידת הסטייה בבדיקת – הנשיפה מהסף המרבי המותר היא גבוהה יותר (או ככל שדרך נהיגתו מלמדת עליו כי היא מושפעת לרעה מהיותו שיכור) תלך ותתעצם חזקה זו. קיומו של עבר תעבורתי קודם הכולל עבירות תנועה, המסכנות את הציבור יהא אף הוא בעל משקל, וצפוי להעצים גם כן את חזקת המסוכנות. סתירת חזקה זו תתאפשר במקרים חריגים וייחודיים, שבהם עניין לנו במי שלו עבר תעבורתי נקי לאורך שנים, מי שסטיית מדידתו מהסף הינה מזערית בלבד, ומי שנהיגתו והתנהלותו כלל לא הושפעו (על פי הראיות המצויות בתיק החקירה) משתיית האלכוהול" (עלב"ש/226/09 התובע הצבאי הראשי נ' רס"ר לוי (2009). הדגשות הן במקור). 

 

אשר לטענת ההגנה כי אין מדובר בערך המשקף את ריכוז האלכוהול שהיה בגופו של המשיב בעת הנהיגה, לנוכח תהליך ספיגת האלכוהול בגופו וקביעות בתי המשפט האזרחיים במקרים אחרים כי ריכוז האלכוהול בדם עולה לאחר השתייה בהתאם לקצב הספיגה בגוף, מצאתי כי דינה של הטענה, לעת הזו, להידחות.

ראשית, שני הצדדים בטיעוניהם לפניי, נדרשו לנוהל המשטרתי שלפיו במקרים שבהם נמדד ריכוז אלכוהול בשיעור של 600 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף ומעלה, מונחים התובעים המשטרתיים להגיש, בבתי המשפט האזרחיים, בקשה לפסילת הרישיונות עד לתום ההליכים המשפטיים (ראו בהקשר זה גם עניין פונדק לעיל). נהיר כי נוהל זה נוטל בחשבון, בין היתר, את ההנחה שריכוז האלכוהול בגופם של נהגים נמדד במקרים שונים בקבועי זמן משתנים ממועד השתייה בפועל ויש לכך השלכה על השאלה עד כמה ריכוז האלכוהול בעת הבדיקה עולה בקנה אחד עם ריכוז האלכוהול שהיה בגופו של הנהג בעת הנהיגה. אלא שכידוע, נכון לשלב הדיוני שבו אנו מצויים – 

"אין בית־המשפט הדן בהליך של מעצר או של פסילת רישיון עד תום ההליכים אמור לנקוט עמדה נחרצת בשאלות מהימנות ומשקל ראיות, ומלאכה זו שמורה לבית־המשפט הדן במשפט גופו. עם זאת גם בהליך מקדמי זה אין בית־המשפט בוחן את הראיות בחינה טכנית בלבד. הוא מעריך, ולו לכאורה, את מידת ההיגיון והסבירות שבגירסה שהועלתה או בראיה שהוגשה, ועליו להעריך תוך שקלול מכלול הראיות מהו הסיכוי שיש לגירסה או לראיה זו או אחרת להתקבל במשפט. מתפקידו לשקול, ולו לכאורה, גירסה מול גירסה ולהעריך את הסיכוי שיש לקבלת גירסה אחת ולדחייתה של האחרת" (ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(5) 481, 485 (2004). הדגשות הוספו).

עיון בתיק החקירה, העלה כאמור שבבדיקות שנערכו למשיב בשטח במכשיר מסוג נשיפון אלקטרוני נמצא בגופו תחילה 530 מיקרוגרם לליטר ודקות ספורות לאחר מכן 630 מיקרוגרם לליטר. כעולה מהשעה שצוינה על גבי תדפיס בדיקת הינשוף בתחנת המשטרה (ובאופן המתיישב אף עם הגרסה שמסר המשיב בחקירה) בדיקת הינשוף שנערכה פחות משעה לאחר מכן הצביעה על ערך של 604 מיקרוגרם (באופן משוכלל בשני מחזורי מדידת נשיפה בהפרשי זמנים של שלוש דקות). מדובר בערך שניתן בשלב הדיוני שלפנינו, כאמור, להסתמך עליו כערך ריכוז האלכוהול בגופו (לאמינות בדיקת הינשוף כמכשיר שתוצאתו קבילה לצורך הרשעה, ראו למשל, רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2012)). טענה כי בעת הנהיגה היה ערך ריכוז האלכוהול נמוך יותר, מערכו בעת המדידה באמצעות הינשוף, היא טענה שמעצם טיבה דינה להתברר לעומקה בהליך העיקרי ולא בשלב בחינת התמונה הראייתית הלכאורית. 

בהליך העיקרי, פתוחה בפני ההגנה הדרך להוכיח, באמצעות מומחה לדבר, כי בנסיבות המקרה הקונקרטי בשים-לב ליחס שבין עיתוי שתיית המשקה לעיתוי מדידת ערך האלכוהול בגוף המשיב, בהתאם לרמת הספיגה בגופו היה הערך נמוך מהערך אשר נמדד. מדובר בטענה בעלת אופי מדעי שבהליך העיקרי, אחר שכלל הנתונים הקונקרטיים יובאו בפני מומחה, תוכל ההגנה להגיש חוות-דעת מטעמה כתימוכין לעמדתה. לעת הזו, לא עלה בידי ההגנה להצביע על עלייה כאמור, בערך הנמדד באמצעות מכשיר הינשוף. מכל מקום לא זו העת להידרש לטענה זו.

ברוח זו, אין ממש אף בהפניית ההגנה לפסיקת בית המשפט לתעבורה בעניין סנפירי (תת (י-ם) 9817/07 מדינת ישראל לשכת תביעות את"ן י-ם נ' סנפירי (טרם פורסם, 29.10.2007)), שסקרה את בעיית פער הזמנים בין שלב הספיגה לשלב בדיקת המשטרה. כידוע, פסיקת בית המשפט בטענה מדעית שהוכרעה על-ידי מומחים בפרשה אחת אינה מחייבת ערכאה שיפוטית בפרשה אחרת. פסק הדין שעליו הצביעה ההגנה אינו מחייב (ראו קביעות בית הדין הצבאי לערעורים בהקשר זה בעלב"ש/32/10 רס"ר זנזורי נ' התובע הצבאי הראשי, בפס' 23 (2010)). אף אילו היתה זו הלכה מחייבת, עיון בפסק הדין בעניין סנפירי לעיל מלמד, כי הקביעות בו נכונות לממצאי המומחה בהתאם לנתונים הקונקרטיים שהונחו לפניו באותו מקרה, וגם שם נקבע כי לשם זיכוי נאשם בגין טענה זו "צריכה להתקיים מסכת עובדתית ברורה" וכי "מדובר במקרים יוצאי דופן" (עניין סנפירי לעיל בפס' 51). 

בנסיבות המקרה שלפניי ערך ריכוז האלכוהול שנמדד במכשיר הינשוף הגבוה באופן משמעותי מערך הסף מעצים את החזקה הפועלת לחובת המשיב.

מסוכנות המשיב מתעצמת אף נוכח עברו התעבורתי. עיון בתדפיס רישומו הפלילי והתעבורתי מלמד על כך שנזקפו לחובתו על-פני עשרים שנות נהיגתו שתים-עשרה עברות תעבורה שונות. חלקן אינן חמורות, חלקן אכן נושנות, אך מדובר במספר לא מועט של עברות, ובכללן: שימוש במכשיר טלפון נייד בזמן נהיגה בשתי הזדמנויות, סטייה מנתיב נסיעה תוך הפרעה לתנועה, נהיגה ללא חגורת בטיחות ואף חריגה מהמהירות המותרת. 

התמונה המתקבלת נכון לשלב הדיוני הנוכחי היא של נהג שצרך ליטר אחד (!) בירה ונטל סיכון בלתי מבוקר כאשר סמוך לאחר מכן, החל בנהיגה, כאשר ברכבו שלוש ילדות – שתי בנותיו וחברתם – בדרך עירונית, בשעת ערב במהלך חופשת קיץ שבה עשויה להיות תנועה ערה של כלי רכב. 

טעם רב מצאתי בעמדת התביעה כי אף אם לא עלה בידיה לצרף לחומר הראיות ממצאים המצביעים על סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר – שכן פרט לדוח הפעולה של השוטר המתעד, כזכור, את "לזירת" כלי הרכב באמצעות מכשיר ממל"ז, במהירות העולה ב-21 קמ"ש על המותר, לא צורפו לחומר הראיות ממצאי מכשיר הממל"ז או כל ראיה אחרת לחובתו במישור זה, ואף לא נרשם למשיב, בסופו של דבר, דו"ח בגין נהיגה במהירות העולה על המותר – מצביעה התמונה הראייתית על מי ששיקול דעתו טרם עלייתו על כלי הרכב עם בנותיו, בהצטרף לעברו התעבורתי, מעלים חשש לכך שאינו שומר באורח קפדני על חוקי התעבורה וכי יש לו נטייה ליטול סיכונים בלתי מבוקרים. בנהיגתו טמון, אפוא, סיכון לשלום הציבור, המחייב, כבר כעת, את פסילת רישיונותיו. 

לא מצאתי כי אף בטיעון ההגנה בדבר בדיקת המאפיינים של המשיב, יש כדי לכרסם בתוצאה הכמותית הגבוהה שנמדדה בגופו במכשיר הינשוף וב"ריח [ה]חזק של אלכוהול מפיו" כעולה מדוח הפעולה של השוטר, שלימד על שימוש באלכוהול (ראו עניין זנזורי לעיל, בפס' 22). גם אופן נהיגתו, אף אם לא עלה בידי התביעה להצביע על "סיכוי סביר" להרשעתו בעברה של נהיגה במהירות העולה על המותר, לימד על כך שהשוטר מצא לנכון לעצרו. נסיבות עצירת כלי הרכב הצבאי, האם היו הן אגב ביצועה של עברה אם לאו, יבוארו לאשורן בעת ניהול ההליך העיקרי. 

לצד שיקול המסוכנות, בוחנים בתי הדין הצבאיים בפסיקותיהם, עת נשקלת פסילה עד תום ההליכים, גם את פגיעת המעשה במשמעת הצבא. 

"נהיגתו של חייל או קצין בכלי רכב צבאי בהיותו בגילופין מהווה מעשה החותר תחת אושיות המשמעת הצבאית.

מקום בו נעשה הדבר במדים בכלל ותוך כדי מילוי תפקיד בפרט, פוגע המעשה פגיעה קשה גם בתדמית הצבא בעיני הציבור על ההשלכות הקשות הנודעות לכך" (עניין לוי לעיל).

 

במקרים המתאימים, נמצא כי הפגיעה במשמעת הצבאית ובתדמית הצבא עשויה להצדיק, את המסקנה בדבר פסילת רישיון עד לתום ההליכים. בעניין פונדק לעיל נקבע כי על בית-הדין לבחון את "זיקת האישום לשירות הצבאי ולתפקידו הספציפי של הנאשם, כמו גם לדרגתו, את מקום התרחשות האירועים, מעורבות חיילים אחרים ושיקולים פרטניים נוספים".

המשיב שלפניי, קצין בדרגת סגן-אלוף, נושא דרגה בכירה, ולו תפקיד פיקודי כקצין הלוגיסטיקה האוגדתי. מצאתי כי גם נתונים אלה בצירוף התמונה העובדתית הלכאורית שעליה עמדתי לעיל, בראי היבטי המשמעת הצבאית, מצדיקים את פסילת רישיונותיו. כבר נקבע, בהקשר אחר, כי: "מותר הקצין מן החייל במנהיגותו, באחריותו היתֵרה, בדוגמה האישית… מעמד הקצונה הוא מעמד מחייב. קל וחומר כאשר המדובר בקצין הנושא בתפקיד פיקודי מובהק" (ע/144/06 התובע הצבאי הראשי נ' סרן בוטביה, פס' 9 (2008). הדגשות הן במקור).

אכן, מעשה הנהיגה בשכרות המיוחס למשיב, התרחש לכאורה במהלך חופשה, בלא נוכחות של חיילים אחרים, המשיב לא היה במדים ואף לא בתפקיד, הוא לא נסע למשימה צבאית או היה בדרכו ממנה. חרף אינדיקציות אלה שמשליכות על הזיקה למערכת הצבאית, סברתי כי הדרגה הבכירה שאותה נושא המשיב על רקע תפקידו הפיקודי, המחייב אותו באמות מדה ברורות ומחייבות בעת פעילות צבאית כמו גם בעת חופשה, בפרט שעה שעושה הוא שימוש בכלי רכב צבאי שהוצמד אליו כפועל יוצא משירותו הצבאי, משווים לאירוע היבטי חומרה נוספים בדמות פגיעה במשמעת ובפקודות הצבא ואף פגיעה בתדמית הצבא. בית הדין הצבאי לערעורים שב ועמד בפסיקותיו על מהותה של הקצונה הבכירה בצה"ל "הקצין הבכיר המטפס בסולם הדרגות מעמיק את תחומי אחריותו ועולה במעמדו הציבורי… ככל שדרגת המפקד גבוהה יותר, כך תכבד משקלה של חובת האמון הציבורית של הנושא בה… וסטנדרט ההתנהגות הנתבע הוא גבוה יותר" (ע/74/09 תא"ל תמיר נ' התובע הצבאי הראשי, בפס' 10 (2009)).

כללו של דבר הוא שמשקבעתי שקיימות ראיות לכאורה לנהיגת המשיב בשכרות וכידוע "נהיגה תחת שיכרות מסכנת את שלום ציבור הנהגים והנוסעים בכבישי ישראל ויש לפעול בנחישות על מנת למגר תופעה זו" (בש"פ 6595/08 יעקבוסון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.8.2008)), משלא נסתרה חזקת המסוכנות המשמעותית בעניינו של המשיב והמעשים עולים אף כדי פגיעה במשמעת הצבאית, מצאתי להורות על פסילת רישיונות נהיגתו הצבאיים והאזרחיים של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. 

מזכירות בית הדין הצבאי המיוחד תתאם עם הצדדים בהקדם מועד לישיבת הקראה.

 

 

 

 

ניתנה והודעה היום, ג' בתשרי התשע"ט, 12 בספטמבר 2018, בלשכה ותועבר למשיב ולבאי-כוח הצדדים.

 

        _________________

             סא"ל      מיכל      שחר

5129371                       ש      ו       פ      ט       ת 

54678313            ביה"ד   הצבאי  המיוחד